בימים האחרונים לבנון בפניקה בגלל בלונים המכילים גז מורעל שנשלחו מישראל. הגירסה הישראלית של הסיפור היא שמדובר בבלוני פרסום של רשת שוקן שנסחפו לעבר לבנון והם מכילים רק הליום, גז בלתי מזיק לחלוטין.
בהנחה שהגירסה הישראלית היא הנכונה, שואל את עצמו הבנאדם הסביר איך בני אדם סבירים, אפילו אם הם לבנונים, יכולים להפוך במחשבתם את הבלונים התמימים לנשק ישראלי אכזרי. המחשבה על כך החזירה אותי למקרה קטן שקרה לי בשבת האחרונה.
בשבת בצהריים הלכתי להעיף עפיפון בתל בית שמש הקרוב לביתי. הרמתי את העפיפון עם שני זנבות, אדום וצהוב. לאחר שהרוח שקטה קצת, הנחתתי את העפיפון, הסרתי ממנו את הזנב האדום והרמתי אותו שוב רק עם הזנב הצהוב.
במרחק עשרים מטר ממני בערך ישבה משפחה עם ילדים קטנים שהגדול בהם בערך בגיל חמש. האמא הצביעה על העפיפון ואמרה לילד "ראית את העפיפון עם הזנב האדום והצהוב?" והילד ענה לה "האיש הוריד את הזנב האדום" והיא אמרה לו "לא יכול להיות, הנה תראה את הזנב האדום". הילד ראה אותי מוריד את הזנב האדום אבל האמא לא ראתה ומכיוון שלא ראתה אותי בתהליך הורדת העפיפון והזנב, היא היתה משוכנעת שהיא רואה את הזנב האדום למרות שהוא לא היה שם.
המוח שלה שיכנע את העיניים שלה לראות משהו שלא היה שם בכלל והיא בהתאם אמרה לילד שלה שמה שהוא חושב שהוא רואה בכלל לא נכון.
אותו דבר עם הבלונים הירוקים בלבנון. הלבנונים מפחדים מהישראלים ובלונים עם מלים בעברית מעוררים בהם פחד שגורם להם להרעלות מחומר לא רעיל ולפיתוח תאוריות קונספירציה משוללות יסוד.
המקרה עם האמא וזנבות העפיפון מראה שהתופעה הזאת היא כלל אנושית ולאו דווקא היסטריה של ערבושים.
וע"ע נמרוד הראל
עדכון: אלעד יאיר נזכר בשיר תשעים ותשעה בלונים שמספר על כמה בלונים שהפריח ילד מזרח גרמני והגיעו לצד הגרמני של הגבול, בשנות השמונים, מה שכמעט הוביל למלחמה בין-גושית בשלהי המלחמה הקרה. המציאות מחקה את האמנות. תודה.