אילנה יונה מקדמה השתתפה בקורס שלי בשתיל. לאחרונה פתחה בלוג ובו פוסט אחד. קודם שתי תגובות לפוסט ואחר כך הפוסט עצמו. כותבת מיטל מכיתה ט':
אני לומדת בבית ספר טשרנכובסקי
וכנראה שבשנה הבאה מעיפים אותי למרכז
אף אחד לא שאל אותי למה הציונים שלי ירדו כמעט ב50% אף אחד לא דיבר איתי אפילו היועצת שתפקידה לברר והכל
פשוט אטימות של המורים בתי הספר ומשרד החינוך
אני מקווה שהבית ספר הזה יקום מהר ואני אלמד בו
אוהבת מיטל לוי מנתניה
ואז אמא שלה:
מיטל הבת שלי
אחרי שאעברו משבר רציני במשפחה מיטל התחילה להדרדר בלימדום אף אחד לא שאל לא התעניין
האטימות של בתי הספר הממסד
ישר החליטו להעביר אותה למרכז הנוער אני לא מסוגלת לחשוב שבית ספר כזה יוכל לבנות את החיים שלה אני רואה אותה כמוני
עוד 20 שנה מטפלת בקשישים ומיואשת מהחיים
בבקשה ממכם תצילו את הבת שלי
והנה תחילת הפוסט:
אנחנו, קבוצה של פעילים, אנשי חינוך ותושבים, מאמינים שהחינוך הוא מפתח להצלחה, ושהילדים בנתניה זכאים לקבל את אותו חינוך כמו זה שמקבלים בשכונות ובישובים מבוססים. שאלנו את עצמנו איך זה שילדים בדורה לא מסיימים תיכון ולא משיגים תעודת בגרות, איך זה שרק מעטים משכונת סלע מגיעים לאוניברסיטה? למה רוב הילדים שלנו לומדים במסלולים מקצועיים ללא עתיד? איך אפשר לשנות את זה? מה צריך לעשות?
בחודשים האחרונים אנחנו מתארגנים לפעילות למען העלאת רמת החינוך בשכונות המוחלשות של נתניה, ולהקמה של תיכון עיוני מלא (דוגמת קדמה) בדורה או בקריית נורדאו, שילמדו בו תלמידי השכונות. בית ספר שיציע חינוך איכותי עם תעודת בגרות מלאה, קשר אישי בין מורים ותלמידים ומעורבות של ההורים והקהילה.
אין ספק שבלוגים הם "קמתי התלבשתי התאהבתי התאכזבתי והנה הציצים שלי."
אין שום ספק.