ישנם אנשים שעברו ניצול או תקיפה מינית והתגברו פחות או יותר על הקושי ואז קריאה על הנושא מחזיר אותם לטראומה הישנה.
בתרבות האינטרנט, כאשר כותבים על נושאים כאלה, מקובל לכתוב בהתחלה "זהירות טריגר" כדי שמי שירצו יוכלו לחזור אחורה ולא להיפגע.
שחרור האסירים בעיסקת שליט הוא טריגר ענק להרבה אנשים.
בעקבות החדשות על העיסקה לשחרור גלעד שליט כתב בטוויטר דביר וולק:
ביום שבת האזכרה של אבא שלי. השבוע לפני 9 שנים הוא חטף כדור בראש כשתפס טרמפ שעבר בשטחים. אחרי יומיים ניתקו את המכשירים, וחתמתי על תרומת אברים
חוץ ממנו הם גם חיסלו ממארב משפחה, כולל וידוא הריגה מטווח אפס
בלי קשר לדעתי הכללית על כל העיסקה הזו של גלעד שליט וכל השיט הזה; הנחמה היחידה שהיתה לי מכל העניין, זה הידיעה שתפסו את הרעים ויש סוג של צדק
אני מאוד מקווה שהם לא ברשימת השחרור, ושעל רצח של חמישה אנשים כולל ילדים אתה לא מקבל שמונה שנים בכלא והביתה
ממשלת ישראל – יש סיכוי שתודיעו למשפחות שהמחבלים שרצחו את האהובים שלהן משתחררים? נגיד איזה מכתב התנצלות? טלפון? או שכרגיל תשימו עלינו זין?
דבירסקי ואני נמצאים באותה "חבורת אינטרנט ישראלי" כבר לא מעט שנים ולא ידעתי את הסיפור הזה עליו.
אני מניח שיש עוד אנשים בסביבה הלא ממש קרובה שלי שגם להם יש סיפורים דומים.
מהקריאה של דבירסקי הבנתי שיש בימים האחרונים הרבה אנשים שהחדשות השמחות של שחרור גלעד שליט מהווה בשבילם טריגר לתקופה הנוראה שבה הם נפגעו מטרור פלסטיני – או בעצמם או שהם בני משפחה של נפגעים.
אני מציע שבימים הקרובים, כאשר אתם כותבים בשמחה על העסקה, בטוויטר או בפייסבוק או בכל מדיום אחר, זיכרו שאולי קוראים אתכם אנשים שעוברים עכשיו תקופה נוראית.
חישבו עליהם ואולי אפילו תכתבו על כך משהו מראש, באמת, לא כדי לצאת ידי חובה ונימוס.
תודה על המילים החשובות הללו. אחותו של בעלי נרצחה בפיגוע. כמו רבים, גם אני חוששת ששעון החול שלי או של אחד מילדי או מבני משפחתי התהפך, חלילה, עם שחרור מאות המרצחים.
אחרי שקראתי, אני חושבת הרבה על קרנית גולדווסר ומשפחת רגב. איך הם בתוך השימחה הגורפת הזאת.
Pingback: אסכולת הכורסא » למה אנחנו משווים