שוב אומרים שהמחאה לא משיגה כלום ושואלים "מה אתם רוצים?" ודורשים "להחליט כבר".
לשאול "מה רוצים האנשים במחאה" זה כמו לשאול "מה רוצים האנשים באינטרנט".
המחאה היא לא תנועה אידאולוגית וגם לא כמה תנועות.
המחאה היא אוסף של קבוצות ויחידים המאורגנים באופנים יותר ופחות הדוקים.
המחאה, כמו האינטרנט, היא פלטפורמה.
המחאה, כמו האינטרנט, היא הזדמנות.
בקיץ האחרון נוצרה הפלטפורמה וניתנה ההזדמנות.
המון אנשים חיכו להזדמנות של היווצרות הפלטפורמה.
הצלחת המחאה היא אלפי האנשים ומאות הקבוצות שמנצלים את הפלטפורמה להגיד את מה שכואב להם ולהגיד שהם רוצים לשנות.
כמו האינטרנט, המחאה היא לא אקסלוסיבית. יש מקום לכולם. יש בלגן. יש המון קולות – חלק מהם סותרים.
כמו האינטרנט, אי אפשר לתפוס את המחאה במבט אחד ואי אפשר להבין לאן כל זה מוביל.
כמו האינטרנט, המחאה תגרום לעולם להיות יותר טוב.
כמו באינטרנט, עם פרוץ המחאה פרץ גם האוטופיזם שלאט לאט מתבדה.
אני לא אוטופיסט ולא מתייאש. אני משתמש בפלטפורמת המחאה עבור הדברים החשובים לי וקורא לעוד אנשים לעלות עליה.
פלטפורמה למה? להוצאת קיטור? לא ראיתי שום פעולה ממשית והתארגנות בעלת ערך שיצאה מהמאבק. לא בינתיים. הייתי מצפה לראות התארגנות של קואופרטיבים שכונתיים לקנייה ושיווק של מצרכים במחיר עלות, של מעבר של צעירים מאיזור המרכז לפריפריה על מנת לקבל מגורים זולים ולתרום לסביבה החברתית (בית שמש מישהו?). לא ראיתי התארגנות פוליטית או אפילו הזדהות עם מפלגה קיימת על מנת להביא לשינוי דרך גופי החקיקה והביצוע. מה כן ראיתי? הפנינג וודסטוקי בשדרות רוטשילד, מחאות פייסבוק מטופשות שלא תורמות דבר, והרבה מלים גבוהות. המחאה הזו תישאר עקרה עד שהיא תעבור לפסים מעשיים. לאסוף אלפי אנשים בכיכר רבין זו לא חוכמה. לרתום אותם לפעילות ממשית שמשנה מציאות זה האתגר. מהבחינה הזו אפילו הפנתרים השחורים השיגו הרבה יותר (בחוסר "נחמדות", נכון). מחאה אותנטית היא בוטה, ממוקדת ואקטיבית. היא לא סימפטית, היא לא מתחשבת, היא לא נעימה לאוזן.
לא הפנמנו עד הסוף שיש לנו כוח. כוח לשנות דברים. בקיץ היה נסיון להביא לשינוי.
אולי אחרי ה"טיוטה" שחווינו בקיץ יגיע זמנו של הדבר האמיתי.