אתמול נודע שלואי סי.קיי. תקף מינית כמה נשים. לואי סי.קיי. הוא סטנדאפיסט, כותב, שחקן, במאי ומפיק. אדם מפורסם עם המון מעריצים שגם הופיע בישראל וזכה כאן לשבחים גדולים. אני אישית אהבתי אותו כמה זמן אבל אז נגמר לי ממנו. משהו באישיות שלו דחה אותי.
כששמעתי על לואי סי.קיי. לא נורא הצטערתי וחשבתי לעצמי "אני עדיין אוהב את ג'ים ג'פריז". סטנדאפיסט אוסטרלי בעל היגיון חד כתער אבל גם מופרע.
אחד הקטעים הטובים שלו הוא סיפור (ארוך – למטה) שבו הוא לוקח אח של חבר שלו, משותק בכל הגוף, לבית זונות באוסטרליה. שם הזנות היא חוקית ומפוקחת על ידי המדינה.
רגע! אני אוהב אמן שלוקח מישהו לבית זונות ויש להניח שגם הוא השתמש זונות בזמן זה או אחר?
העניינים פה ממש מסתבכים.
אז אני לא אראה את לואי סי.קיי., אבל מה עם ג'ים ג'פריז? גם אותו לא לראות יותר? אז נניח שאני מוותר לעצמי וממשיך לראות אותו למרות שהוא אולי היה צרכן זנות, אבל אם יתגלו גם עליו סיפורים?
בזמן האחרון נחשפים יותר ויותר אמנים ומפורסמים שתקפו והטרידו נשים וזה טוב. צריך לחשוף וצריך לגרום לאנשים שזה אסור ואם הם יעשו את זה הם ייחשפו.
מצד שני, תחושה שהכל מתקלקל. שאף אחד כבר לא אדם טוב, שכל אמן שאני אוהב פתאום יכול להחשף כמטריד ותוקפן.
מישהו שאל בטוויטר: "איזה סלב אתם הכי חרדים שיתגלה כמטריד/תוקף מיני פתאום?"
בבקשה אל תקחו לי את יוני רכטר.
זהו פוסט מספר 9 במסגרת חודש הכתיבה הבינלאומי. אני מאתגר את עצמי לפרסם פוסט אחד ביום במשך החודש הקרוב. יהיה מעניין, או שלא. לכל הפוסטים.
אתמול התחלתי לחשוב, בהקשר לעניין הזה- אם אמן מפורסם היה תוקף מישהו, מרביץ לו ממש, או אפילו יורה בו, והאדם השני היה נשאר בחיים וממשיך עם חייו ואחרי מספר שנים זה היה מתגלה, האם גם כן היה מצופה מאיתנו שנהפוך את האמן למוקצה? ויכול להיות, שחלק משבירת ההשתקה על הטרדות מיניות, היא היכולת להתייחס אליהם (כמו הרבה פשעים אחרים ומעשים שפוגעים פיזית ונפשית באנשים) כמשהו שאפשר במאמץ רב לחזור ממנו ולהיות שוב אדם לגיטימי?