“אין לי חמישים יורו לארוחת ערב”

By | 27 באוקטובר 2011

היום חזרה מנהלת המוזיאון מפגישות באירופה. היא מסרה לי ד”ש חם מעובדת במוזיאון המדע של קופנהאגן שסיפרה לה שהאירוע שהיה לנו במסעדה בנאפולי נחרט בזכרונה.

מעשה שהיה כך היה.

המוזיאון שותף בפרוייקטים במימון האיחוד האירופי בנושאי מדע וחברה.

במסגרת פרוייקט TWIST לקידום נערות לבחירה במדע וטכנולוגיה נסענו דפנה ואני מהמוזיאון לסדנה בנאפולי.

אחרי יום הסדנה הראשון נסענו כולנו למסעדה הצופה על מפרץ נאפולי כדי להתרענן מהעבודה ו”להתגבש”.

אחרי שהתארגנו וביקשנו את התפריט גילינו שארוחה רגילה שם תעלה לכל אחד מאיתנו 50 יורו.

כל אחד מהמשתתפים מקבל סכום מסויים של אש”ל ממקום העבודה שלו ומשלם מכיסו את ההוצאות.

בישראל הסטנדרד נמוך בהרבה מאשר בארצות מערב אירופה ולכן היה ברור לדפנה ולי שהארוחה הזאת תצרוב חור רציני בכיס שלנו.

אני סיפרתי להם שאני חי בקיבוץ, אני סוציאליסט לא עשיר ולכן אני לא יכול להרשות לעצמי את הארוחה.

התנצלנו, קמנו וחזרנו למלון. אחר כך יצאנו לעיר ואכלנו פיצה נאפוליטנית אמיתית הרבה יותר זולה במסעדה מאד נחמדה.

לא היה פשוט להגיד “אין לי כסף, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי ולכן לא אשאר איתכם”.

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר מלפני שנה או יותר, לפני פרוץ המחאה. כבר אז לא היה לי כסף לדברים שאנשים אחרים בקבוצה החברתית הרחבה שלי יכולים להרשות לעצמם.

עד לפני כמה חודשים היה צריך אומץ אישי להגיד “אני לא יכול להרשות לעצמי”. היה מקובל חברתית שרק לעניים מותר להגיד את זה. אנשים שעברו איזה סף בושה.

עכשיו אני יכול להגיד את זה יותר בחופשיות – לעצמי ולאחרים.

האמירה “אני לא יכול להרשות את זה לעצמי” היא אמירה חזקה. אמירה שלפעמים מערבבת קרביים לאומר ולשומעים.

הרבה פעמים אנחנו לא אומרים את זה לאנשים הקרובים לנו כדי לא להביך את עצמנו ואותם אבל אנחנו חייבים להתחיל ולהמשיך להגיד את זה. באופן אישי ובאופן ציבורי.

רק ככה דברים ישתנו כאן.

– – – –

בקשה מהעיתונות: הפוסט הזה נגע ברבים ויש לי תחושה שהוא אולי יצוטט בעוד מקומות. אם אתם רוצים לצטט ממנו, אנא צרו איתי קשר לפני כן. יש לי סיבות טובות לבקשה. תודה.

8 thoughts on ““אין לי חמישים יורו לארוחת ערב”

  1. שושי

    הזוי לשפוט אותך לפי כמה כסף יש או אין לך. כדאי שנשחרר את מוחנו מצבת הפרסומאים.

    0
  2. מעין

    זה קשור גם להפרטת המרחב הציבורי. בקיץ האחרון נוצרו הזדמנויות ומרחבים למפגש, שיחה, פעילות משותפת במרחבים ציבוריים שהם לא קניון או בתי קפה ומסעדות. וטוב שכך.

    0
  3. נדב פרץ

    בדיוק היום היה דיבור על התארגנות לארוחת צהריים בטוויטר, ודובי אמר שהמסעדה יקרה לו מדי. אני חשבתי על איך בסיטואציה הכל כך תמימה הזו, הייתי בטח מבזבז כסף שלא תכננתי לבזבז.
    ונראה לי שגם במסעדה שלך, היייתי מבזבז את הכסף ומתבאס להגיד שיקר לי.

    כל הכבוד לכם.

    0
  4. אגנוס

    הבעיה היא שלאנשים אין את האומץ להגיד את זה אפילו לעצמם.

    אני כבר שנים לא קונה קוטג’, אפילו לא באופן מודע בשביל להחרים מישהו, אלא כי כשאני עובר בסופר ורואה משהו במחיר הזה, אני יודע שאני לא יכול להרשות את זה לעצמי.

    לכן התפלאתי לשמוע בשעתו שאנשים הפסיקו לקנות קוטג’ בתור חרם. אם אתם לא יכולים להרשות לעצמכם לקנות את זה – למה קניתם את זה עד היום?

    לכן, אני חושב שצריכים לגרום לאנשים קודם כל להיות מסוגלים לומר את זה לעצמם.

    תודה על הפוסט.

    0
  5. זוהר

    תודה על הפוסט הזה. קיבלתי לינק אליו מחברה, אחרי דיון שהיה לנו בנושא מתנות לאירועים. שתינו מוזמנות לאירוע לכבוד בן של חברים, וברור שמצפים מאיתנו לצ’ק, לכיסוי הוצאות האירוע. החברים האלה יותר אמידים גם ממני וגם ממנה, ולכן אני חשבתי שאני צריכה להתיישר כלפי “מעלה”, כלומר – לתת פחות או יותר מה שהם מצפים לקבל (או מה שנדמה לי שהם מצפים), גם אם זה מאד יקר בשבילי. חברתי חשבה שהיא צריכה לתת לפי אמצעיה, ולא לפי הציפיות שלהם. “לפני שתחתמי על הצ’ק, קראי את הפוסט הזה”, אמרה. קראתי, ואכן הגעתי למסקנה שאני עומדת לתת סכום שהוא גדול מדי בשבילי, על חשבון האוברדרפט שלי, כלומר – מהכסף שאין לי – רק כדי לא להיחשב קמצנית. האם אני באמת יכולה להרשות את זה לעצמי? הפוסט עזר לי להגיע להחלטה שלא.

    0
  6. יופי של אמירה

    מצויין אתה. עכשיו רק להחיל ולהפנים את האמירה על כל חיינו: לא רק כי אין לנו כסף אלא כדי ללמד עצמנו סוג של אי-ראוותנות במשמע: לחזור לדברים הפשוטים והחשובים באמת.
    לא לסגפנות וצדקנות אלא לפשטות משובחת: מאוכל ועד קפה, מריהוט עד ביגוד:הכל במידה והכל [או הרוב] ביד שנייה [מכל הסיבות הנכונות].
    תודה על כתיבתך הגלויה
    אבינועמ

    0
  7. דביר

    אני לא רואה קשר בין זה למחאה.
    פעלתם בדיוק ההיפך.
    אתם החלטתם “זה יקר לי- אני אוכל פיצה”, בעוד שהמוחים אומרים: “זה יקר לי – שמישהו ישלם עלי”, “זה יקר לי – כי אני משלם עבור אחרים(חרדים\מתנחלים\טיקונים\כל מי שלא אני)”, “זה יקר לי- זה לא פייר”
    אף אחד לא חושב על “פיצה”, רק העניים ממשיכים לאכול פיצה.
    מעמד הבינים אוכל במסעדת יוקרה (כי יש לו) ורוצה שזה יעלה כמו פיצה .

    0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *