האם מותר לחשוף במשפט רישומים מטיפול פסיכולוגי?

By | 19 בנובמבר 2017

בימים אלה מתרחשת סערה קטנה הקשורה למשפט האונס נגד אלון קסטיאל. במסגרת הליכי המשפט, התביעה דרשה לקבל מהמתלוננת רישומים מהטיפול הפסיכולוגי שעברה ומסרה אותם לסנגוריה.

גם בפיד שלי בטוויטר התקיימו שיחות. יש לי שם גם חברים פסיכולוגים ועורכי דין.

האינטואיציה של כולנו היא שהשיחות עם הפסיכולוג שלנו הן חסויות לחלוטין. מגיע מקרה כזה שבו מתברר שיש אפשרות בחוק לחשוף את השיחות האלה ואנחנו מתקוממים. פתאום, מתערערת אצלנו הנחת יסוד בסיסית מאד בקשר לחיים שלנו ולמציאות.

חשבתי לכתוב פוסט על הדיון הציבורי בנושא וחיפשתי ברשת התייחסויות. כתבתי את הפוסט אבל לא פרסמתי אותו כי באותו ערב תוכננה ארוחת ערב עם חברים. היא משפטנית וקיוויתי שהיא תעשיר את הפוסט עם עוד קצת מידע.

כששאלתי אותה על הסערה החדשה היא אמרה לי “מדברים על זה כל הזמן, קח לדוגמה את בג”ץ היומנים”.

בג”ץ קבע: יומני הנאנסת אינם חלק מחומר החקירה – יובל יועז, הארץ, 2005-06-07. פסק דין בג”ץ 9264/04

קראתי קצת והפוסט קיבל כיוון אחר. פתאום קראתי אחרת את מה שמצאתי על הסערה הנוכחית.

המאמר הראשון שאתייחס אליו הוא הולכת לפסיכולוג? עדיף שלא תתלונני על אונס מאת צפי סער, הארץ, 2017-11-15

כותרת המשנה של המאמר היא “נשים שהולכות לטיפול צריכות לדעת: אם הן ייאנסו, המידע הרגיש והאישי כל כך שנפרש בחדר הטיפולים עלול לשמש נגדן בידי מי שאנס אותן. על פי חוק. אם זה לא פשע ממוסד, קשה לומר מה כן”

לסער יש טור קבוע בשם גברת מג’ונדרת ויש לה אג’נדה פמיניסטית ברורה וזועמת. סער כותבת בפירוש שאין לה כבוד למבנה הנוכחי של ההליך הפלילי.

סער מראיינת את האמנית מיכל היימן שמלווה את המתלוננת גולן שנחשפו היומנים שלה. “היא [היימן] מודאגת מהערפל ששורר בתחום, מחוסר הידע, הן מבחינה משפטית והן מבחינת התקנות הנוגעות לפסיכולוגים ומסירת סיכומי טיפול, עניין שגולן היתה הראשונה שחשפה, כדבריה.”

בכותרת המשנה סער מתייחסת לחוק ומצטטת טענה שזה הוא המקרה הראשון שבו נחשף עניין מסירת סיכומי הטיפול. היימן טוענת שיש בעיה של חוסר ידע והיא שואפת לשינוי.

בעקבות הסערה, פרסמה הסתדרות הפסיכולוגים נייר עמדה בנושא החיסיון הפסיכולוגי שאותו הם מסכמים כך: “אנו מוחים ומתנגדים בתוקף לחשיפת חומר כלשהו, שעולה בטיפול פסיכולוגי ודורשים מכל הנוגעים בדבר, להמנע מכל ניסיון, ישיר או עקיף, לפגוע בקדושת החיסיון הפסיכולוגי.”

נייר העמדה של הפסיכולוגים לא מתייחס לעובדה שהחשיפה נעשתה בהתאם לחוק. הם לא דורשים לשנות את החוק. הם “מוחים ומתנגדים”. ומה מישהו אמור לעשות עם ה”מוחים ומתנגדים” הזה?

החיפוש בגוגל אחר “חיסיון פסיכולוגי” מחזיר בתוצאה הראשונה מאמר שכותרתו “החיסיון הפסיכולוגי, מה שנותר ממנו והיכן
בכל זאת ישמור הפסיכולוג תרשומות אישיות” מאת עו”ד ברוך אברהמי. הכותב הוא היועץ המשפטי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל והוא פורסם בכתב העת של הארגון “פסיכואקטואליה” באפריל 2015. המאמר סוקר את המצב החוקי של החיסיון הפסיכולוגי וכן פסקי דין שבהם עלה הנושא.

במקום “מוחים ומתנגדים”, הייתי מצפה מהפסיכולוגים להכיר את המצב החוקי ולהגיד משהו בקשר אליו. לארגון יש יועץ משפטי ומן הראוי שהיו נועצים בו לפני פרסום נייר עמדה בנושא משפטי.

שלישי ואחרון הוא מאמרה של ליאור יניב “חשיפת התיק הפסיכולוגי היא אונס נוסף של המתלוננות” אשר פורסם באתר מאקו, 2017-11-16.

יניב כותבת : “חשיפת הטיפול הפסיכולוגי היא משחק מלוכלך. חוקי, אבל מלוכלך מדי. לא, אין דבר בזוי בלהגן על חשודים בעבירות מין. ממש לא. טוהר ניהול ההליך הוא חשוב והכרחי לשני הצדדים ולקיומו של משפט צודק והוגן.” בהמשך היא כותבת “חשיפת הרשומות הפסיכולוגיות היא הליך מוכר ולא חדש.” מה שסותר את האמירה במאמרה של צפי סער שזו הפעם הראשונה שנחשפים רישומים של פסיכולוגים.

ומה היא מציעה? היא דורשת מסנגוריות, בגלל היותן נשים, לא להשתמש בכלי המשפטי הזה כדי לנסות לזכות את הלקוחות שלהן.

לסיכום

שני מאמרים וקול קורא אחד. שלושתם אכזבו אותי.

לפני שאפרט את אכזבתי, אקדים בשבח. האמנית מיכל היימן אומרת שהיא לא יודעת מספיק ושהיא רוצה לשנות. אמירה שמשולבות בה ענווה ורצינות. איזה שינוי? לא מפורט. וגם זה טוב.

צפי סער מכנה את החוק “פשע ממוסד” בלי להתייחס לאיזונים שקיימים בו ובלי להתייחס לצדדים המהותיים בתגובה של הפרקליטות.

הפסיכולוגים הוציאו נייר עמדה שלא מבטא הבנה של המציאות החוקית ולא מתייחס לידע שאמור להיות קיים בארגון שלהם עצמם.

ליאור יניב מאד מאד כועסת אבל הפתרון היחיד שהיא מציעה הוא (בהשטחה גסה) “אני פונה ללב הנשי שלכן”.

נושא חשיפת רישומי טיפול פסיכולוגי כחלק מהליך משפטי הוא עניין של איזונים מורכבים ועדינים בין צרכים שונים ועקרונות חברתיים שונים.

הייתי מצפה ממי שמתייחסים בציבור בנושא מורכב ועדין לבטא את המורכבות שלו ולא רק להשליך למרכז הדיון הציבורי אמירות חד צדדיות וכועסות.

הצגה של המורכבות היתה מעוררת אצלי (ואולי גם אצל אחרים) תחושה של רצינות שתעודד הקשבה לטיעונים.

אני חושב שהדיון הציבורי על חשיפת הרישומים הפסיכולוגיים במסגרת הליכים פליליים רציני מדי מכדי להשתמש בו בביטויים כמו “לא יעלה על הדעת”.

“לא יעלה על הדעת” וביטויים דומים חוסמים דיון רציני ולא מאפשרים אותו.


זהו פוסט מספר 17 במסגרת חודש הכתיבה הבינלאומי. אני מאתגר את עצמי לפרסם פוסט אחד ביום במשך החודש הקרוב. יהיה מעניין, או שלא. לכל הפוסטים.

0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *