סיכום ההסעות שלי לבחירות 2019 בכפר הבדואי הלא מוכר אלזרנוג–אבו קוידר

By | 13 באפריל 2019

קודם כל השורות התחתונות:

5 נגלות, 16 מצביעים, 400 קילומטר. היה שווה? מאוד!

קצת קשה לי לכתוב את הפוסט הזה ולסכם יום שלם, בייחוד כשההרגשות והמחשבות מעורבבות, אפילו כשעברו כמה ימים. אולי ימשיכו להיות מעורבבות.

כמה ימים לפני הבחירות יצאה קריאה של ארגון זזים לתרום למימון הסעות של מצביעים בכפרים הלא מוכרים בנגב. אני הצעתי לתרום את הזמן שלי, מכונית של הקיבוץ ודלק כדי לעשות הסעות. ד”ר יעלה רענן חיברה אותי למוחמד אבו קווידר מהכפר אלזרנוג–אבו קוידר (Abu Quider). הכפר נמצא עשרה ק”מ מצומת שרה לכיוון דימונה, אחרי נבטים.

המתנתי בעמדת ה”המרצה” של מפלגת רע”ם-בל”ד. פתאום כולם קופצים ומסתכלים על רכב שעובר בכביש. מה קורה? רכב של המנהל (מקרקעי ישראל). ביום הבחירות. “מעבירים מסר”. ואז סוף סוף מצאו לי את מי להסיע.

מכאן לקחתי את ה”קליינטיות” הראשונות.

מה זה כפר לא מוכר? זה כפר שלאנשים בו אין זכויות במקום שבו הם גרים. אין להם כתובת, אין להם זכות לנסוע על דרך סלולה, לבנות, לקבל הביתה מים, חשמל, ביוב. בשביל להצביע בבחירות צריך לנסוע 18 ק”מ לכל כיוון.

מה מרחק הקלפי שבו הצבעתם מהבית שלכם?

סלאמה “אימץ” אותי כדי להנחות אותי בשבילי הכפר.

בהסעות התקיימו שיחות קצרות. פעם אחר פעם אנשים הביעו פליאה שאני עושה את זה בהתנדבות מלאה. שהגעתי מבית שמש כדי להסיע אותם. אחד מהם שאל אותי כמה עולה הרכב. אמרתי לו שאני לא יודע כי זה של הקיבוץ. לא ידע מה זה קיבוץ. מהקצת ערבית שאני מצליח להבין סלאמה הסביר לו יפה. הסעתי סטודנטית במכללת ספיר שסיפרה לי על כמה קשה ללמוד כשחומרי הלימוד הם לא בשפת האם. הסעתי אשה שמכינה תכשיטים בבית ומוכרת אותם באינטרנט. הסעתי אשה שעשה שירות לאומי במסגרת אג’יק-מכון הנגב.

 

הוא בנו של בעל המכולת והמזנון וחנות חומרי הבנין ומרפאת השיניים שנמצאים בכניסה לכפר.

חוץ מאשר הלימודים הרגילים בתיכון, הוא גם משתתף בתכנית העשרה באוניברסיטה בימי שישי. הוא סיפר לי שבכפר יש עשרות דוקטורים. אני לא מופתע. הסעתי סטודנטיות וגם בחור אחד שמשתתף בתכנית למנהיגות בדואית ב”כוכבי המדבר“. סלאמה שאל אותי איפה אני עובד וסיפרתי לו על העבודה שלי בהייטק. כל הנסיעה “חפרתי” לו שהדבר החשוב ביותר שהוא צריך ללמוד זה אנגלית. שבלי אנגלית הוא לא יוכל ללמוד שום דבר בעצמו, לא משנה באיזה מקצוע.

סוף היום. הערב ירד ואני כבר הייתי עייף ובחושך אי אפשר לנסוע בשבילי העפר החשוכים של הכפר. וגם אנשים לא ייצאו כבר מהבית. ככה זה כשאין תאורת רחוב. החיים מתנהלים על פי השמש.

היום הזה השאיר אותי במחשבות ורגשות מאוד מעורבים. יהודי שמסיע ערבים לקלפי. איך זה מסתדר? למה צריך שיהודי יעשה את זה ולא הם? מה החוויה שלהם מכך? האם פעם הערבים ירגישו חלק מהמדינה?

אני את המעט שיכולתי, עשיתי. קיבלתי הכרת תודה כנה ואמיתית. מקווה שהנוכחות והמעשה שלי הועילו, בנוסף ל 16 המצביעים שהבאתי לקלפי.

כשאני כותב עכשיו את הפוסט ומסכם אותו, יש לי הרגשה שכפר אלזרנוג נכנס לי ללב יותר מאשר חשבתי ותכננתי. נראה לאן זה עוד יתפתח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *