האסון במירון – טור מאת יעקב לבי

By | 2 במאי 2021

מרגע היוודע האסון במירון שקקה הרשת עצב, כעס, הטלת אשמה, הטלת אחריות ותביעות התפטרות. בתוך כל אלה, הטקסט שפרסם בטוויטר יעקב לבי נגע לליבי באנושיות שלו. ביקשתי ממנו רשות לפרסם אצלי את הטקסט המלא והרי הוא לפניכם. חנן כהן


א.

מוצאי שבת 02:00, כביש 6. אני מתבונן במראת הרכב. הילד קרויזר חוזר איתי לבית שמש מבית החולים בצפת. הרגל המגובסת מונחת ברווח הצמוד לכסאי. הוא נרדם ואני מהרהר על מה בדיוק חולם ילד שרק לפני שתי יממות נמחץ בין ההמונים וראה את המוות מול עיניו.

שבת פרשת אמור בבית החולים עם כמה מפצועי האסון היה המקום היחיד בישראל בו אנשים דמעו מכאבים אך בעיקר מרגשות אסירות והכרות תודה. "איפה אתה היית *שם*?" הייתה השאלה שהחלה כל שיחה בין מאושפז לרעהו שצעד איתו באותו מורד אל התופת. "שם", זה של מקום בו קשר גורל של דבוקת צועדים אקראיים, מי לחיים ומי למוות, "שם" זהו גם סדרת מחשבות מחרידות שלא ניתן להעלותן במילים, שבמיוחד מי שהיה "שם", מבועת להרהר בהן.

ב.

בכל שעות היום, עשרות מבקרים שלא פסקו להגיע.

כמה סוגי מבקרים בבית החולים- אלו שהיו שם ומחפשים ריפוי. הפרמדיק הצפתי הברסלבר הגיע בין ראשוני המחלצים לאסון. "ערימת אנשים עד גובה העינים" הוא אומר בבעתה "בהתחלה הלם ואז הסתערות עם טירוף של אדרנלין. לא זוכר כמה ומי ואת מי" כשמסיים לספר להם מנקודת מבטו, גופו רועד ומחפש כסא להתמוטט עליו. לעומתו, האב הבני ברקי הגיע עם ילדיו וחבריהם ועברו בין החדרים. "אנחנו לא סקרנים" הוא מעט נבוך. "הם בטראומה. ראו את המראות, את הצווחות, את המתים. אז שלפחות יראו גם את הניצולים ואת התקווה". התחלה של תהליך ריפוי וליטוש השריטות העמוקות שבנפש. יש את אלו שמחפשים לגעת. כמו שתי נשים מבוגרות מסורתיות שצעדו בדרך צפתית קשה לבוא ולאחל "בזכות רבי מאיר בעל הנס תהיו בריאים" אומרת האחת. "בעצם גם בזכות ריבי שמעון בר יוחאי" מתקנת ת אצבעות על עיניה ומנשקת. ויש את מציעי העזרה. נהר אנשים ויוזמות ואיחולים וברכות ונחמה ואמפתיה ואוכל ביתי. הוווו כמה אוכל ביתי. ולב. הלב של עם ישראל פעם בדלת המחלקה ללא הפוגה.

ג.

אמסלם, אדם גבה קומה וחמלה. צפתי לפי הספר, צועד באיטיות, טרם התאושש. רוחו עדיין עמוק במורד מדרגות המוות. בליל שבת הוא הילך סהרורי. "הייתי בקדמת האסון בצמוד לגדרות. ראיתי ילד קטן נאבק לנשום. בשארית כוחותי ניסיתי לחלצו אך ללא הצלחה. הגבהתי את ראשו וחזהו והוריתי לו תנשום! תנשום!. עוד הספקתי לראות את השוטרים שולפים אותו החוצה ורצים ואז איבדתי את ההכרה. מאז שהתעוררתי בחדר המיון אני במחשבות איומות: האם הוא שרד? האם עשיתי מספיק כדי להצילו?".

בבוקר שבת, הילד קרויזר מטייל על כסא הגלגלים במסדרון ופתאום צועק לאחיו הגדול "דאס איז דער ספארדישער! הנה האיש שהציל אותי!!!". אמסלם מסתובב ומסתכל עליו כלא מאמין וכמעט התעלף. "אתה בחיים!, ישתבח שמו". "כן. הרגשתי שאני כבר לא יכול לנשום. בכל כוחי צבטתי את השוטר ברגלו כדי שיבחין בי ויוציא אותי. ברגע האחרון ממש הוא הצליח".

ההשגחה הפרטית שבתוך ההשגחה הפרטית.

ד.

עם הציוד האישי איתו הובל ר' משה למחלקת אורתופדיה היו בין השאר החפצים כדלהלן: נעל אחת, משקפיים עם זגוגית אחת ומגבעת שאינה שלו. הנעל מסתבר הצילה את כף רגלו השבורה מריסוק. לעומת הנעל, המשקפיים לא הועילו במאום. ר' משה היה שכוב, עם פניו בתוך העפר, בין רגלי האנשים כאשר רגליו שלו משתרגות בתוך ערימת אדם. הוא הרגיש שרגלו שבורה אך חשש ממשהו גרוע יותר: תחושה של רטיבות חמה וחשש מקרע בעורק ומאיבוד דם. ר' משה איש שקול ובשליטה עצמית מפעימה. "אני לא אצעק, גם כך לא ישמעו אותי. אשמור על כוחות, על נשימות עמוקות. יש מעלי אנשים, אולי בינתיים זה יהיה כמו חסם עורקים" חשב ומאידך החל בתחינה ובוידוי. "לא בשבילי, יש לי ילדים שזקוקים לאבא, יש לי אשה שעברה ניתוח לפני 3 ימים. מיין טייערע אייבישטער, דינך אמת אבל אם לא בשבילי, בשבילם".

מבקרי בית החולים בשבת כבר ידעו: אם הבעיה שלך זו מחלקת אורתופדיה, כנראה שזווית הנפילה שלך הייתה הצידה. הרגליים שלך נלכדו בתופת אבל אתה נזרקת הצידה וניצלת. "אם יחסר לך כאן מברגה, יש לי בבית" מנסה ר' משה להסיר את עננת העייפות עם המנתח ד"ר שחאדה לאחר עוד ניתוח השחלת מוט טיטניום לעצם השוק השבורה והברגתה. הוא יודע שהבני ברקי והאשדודי ביררו עד אין גבול ואז בחרו להשאר ולהנתח דווקא תחת ידיו, ולא כי אין ברירה ונתקעו אי שם בבית חולים בצפת. אז הוא מחייך למרות שמסתבר שכבר שמע אי פעם מהתלה שכזו.

ה.

איש צוות בית החולים היה אז במשמרת כשזה קרה, ומאז כמעט ולא מש מחדרי הפצועים. "ליבי יוצא אליכם" הוא אומר ופעם אחת אזר אומץ לזעוק את משנתו. "אני איש מכוחות הביטחון לשעבר ואומר לכם: אם חיזבאללה או חמאס היו קוטלים 45 יהודים, היינו כבר עמוק בגיוס מילואים למבצע צבאי או מלחמה. 2 מיליארד שקל מאוצר המדינה, הצלחה חלקית במקרה הטוב ואז ועדת חקירה. אז מדוע עכשיו בלי מלחמה ובלי מתים נוספים יש מי שחושב שלא חייבים להקים ועדת חקירה על המחדלים ועל הפרטאץ'? מדוע לא לשפוך כמה כסף ומשאבים שצריך בשביל לתקן את מה שצריך לפני אסון דומה? אם ישראל לא מגייסת את כל כולה לטיפול בכשלים שהיא גרמה, היא הופכת להיות החיזבאללה של האזרחים שלה" הוא מסיים בכעס. ושתיקה. שתיקה של שחיקה אזרחית במדינה שסועת בחירות.

ו.

3:00 בלילה, כביש 375 ליד ביתר עילית. אני מוריד בביתו את ר' שאול, אברך חסיד ויז'ניץ צנום. אם תשאלו מדוע התנדבתי להמשיך עוד 40 דקות בנהיגה ספיישל באמצע הלילה עבור מישהו שכמעט ואיני מכיר? אז הנה, ראו נא מי זה האדם.

קבוצת מחנכי נוער מהחסידות תיכננו לשהות בצפת בשבת שלאחר ההילולה במירון. שבת של השתלמות והתאחדות, מתבקש אחרי אתגרי הקורונה. ר' שאול יצא מוקדם ממירון על מנת ללון בצפת ולהתארגן. בבוקר שלאחר האסון, כשהיה כבר ברור שהמפגש לא יתקיים. צועד ר' שאול וחושב: אם הקב"ה הביא אותי לכאן, יש לי תפקיד, אלך ואחפש מהו. רגליו השיאוהו אל בית החולים. הוא מסתובב ושואל אנשים אם זקוקים לעזרה במשהו, ואז מישהו: תקשיב, מסעדת מנדיס המקומית רוצה לשנע 800 מנות מזון לסעודות שבת עבור מאות בני משפחות ששוהים בבית החולים ליד מיטות יקיריהן ואין לנו איש קשר פנוי במקום. ר' שאול עונה לו בחיוך: יש לך איש במקום, זה אני. וכך, במהלך יום השישי והשבת, אינני יודע כמה ישן, כמה אכל, כמה התפלל, כמה זכר לנשום. ראיתי את ר' שאול מתרוצץ במסדרונות האינסופיים של בית החולים עיניו ברשימה הארוכה המונית על מארזי האוכל החם שבידיו. ללא מעלית, ללא בקשת עזרה מאיש, צועד ממחלקה למחלקה ומחדר לחדר. הגיש אוכל, תמך, אמר מילות חיזוק, נטל עידוד ותקווה ממחלקת היולדות וחילקן במחלקות רוויות הכאב והאבדן.

ר' שאול הוא לב יהודי עצום בתוך אדם רגיל מן השורה, רק לכאורה. ואני, רק רציתי עוד כמה דקות במחיצתו של אדם "רגיל" וענק אז הארכתי את נסיעתי עד פתח ביתו ורק אז הביתה. בדרך הרהרתי על מי היא הדמות של מורה הדרך והמחנך אם לא מי שבוחר לוותר על הנוחות בשביל להיות האיש במקום שהבחין שלא היה בו איש. זה שקורא "אחרי!" בדרך לזכות להיות ראוי להיקרא "מענטש". אשרייך חסידות ויז'ניץ שהתברכת במחנכים כאלו.

ז.

הפנקס ביד, הנימוס המרוחק והשיער השופע והמסורק של האחד ומשקפיו העגולות של חברו העידו שהם עיתונאים זרים. הם התייצבו באחר הצהריים של שבת על מנת לראיין לדר-שפיגל כלשהו. "הם עיתונאים מאד חשובים!" התחנן המלווה הישראלי לראיון עם אחי ר' משה. "יתכן, אבל לא פחות מהחשיבות של קדושת השבת עבורנו", עניתי. תבואו לאחר השבת ונשמח לשוחח, סיכם המרואיין הפוטנציאלי. כל כך פוטנציאלי שהחל מרגע הפציעה לא חדל מלשוחח עם כל עיתונאי שהתפרץ אליו עם מיקרופון, מצלמה וקורטוב חוצפה ישראלית. "זו העבודה שלהם ואני רוצה לעזור להם להתפרנס" ענה אחי הצדיק על השאלה שלי "מה, שאתה תתראיין בתקשורת? מי היה מאמין". ר' משה איש של סודות ורבדים. בהמשך הבנתי שמבחינתו לדבר על מה שהיה זה חלק מתהליך הטיפול שלו ושל הסובבים, אז שיהיה גם מול מיקרופון ומצלמה, למי אכפת.

אבל היה שם עוד דבר. ההבנה שלהביא פנים אותנטיות של תלמיד חכם בני ברקי שעוסק בנגלה ובנסתר ושל דיבורי אמונה ונועם באמצעות המדיה אל עבר כל קצווי עולם, זהו התפקיד שלי ברגע זה, אז עושים את זה גם אם יש כאבים ועייפות ועצב ואי נוחות. "אתה רואה את הרגל הפצועה הזו?" יופיע מחר בטורי מיטב העיתונות הגרמנית "ארקוד איתה גם בשנה הבאה בל"ג בעומר במירון -למה ומדוע? -כי היהדות ממשיכה וקיימת למרות הכל (-זה הקטע בו נשמעות השתעלויות מבוכה בכל רחבי גרמניה-) יש לנו תורה, ואנחנו לומדים בה ואנחנו שמחים איתה וחוגגים את זכר מלמדיה ומגליה בעולם. זהו לא אסון בעוד פסטיבל זמר ומחולות, זו חגיגה של אינטליגנציה, של הוגי דעות ויודעי ספר, של אידאולוגיה, של אמונה, של דבקות באל". בדיוק יצאתי ולא שמעתי אם זה הסתיים ב"א גוט וואך" ביידיש או ב"גוט וואכה" בגרמנית.

ח.

"עם ישראל צריך חיבוק טאטע" הדהדה בי קריאתו הטוויטרית של מיילך. שם עניתי לו במרירות מה- "‏‎טאטע: אני רוצה לחבק את כולכם ביחד. לא כל כך רציתם". חשבתי על זה שוב. ומה אומר טאטע, כעת כשאנחנו מחובקים סביב האסון האזרחי הכבד ביותר שידענו כאן. מחובקים מקצה התור קפוח השמש בכיכר רבין כי יש פצועים בני אדם, בני עם, שזקוקים לדם, ועד לגיטריסט החבול שהופיע במחלקה להחזיר את השמחה של מירון כי עדיין ל"ג בעומר וכי עדיין יש על מי לסמוך וכי רשב"י רוצה שנשמח. אתם תמיד מחובקים אומר הטאטע. אבל זה קצת פוגעני כלפי, שרק כאשר אתם בצרה, אינכם מנסים להתנתק ולברוח מהחיבוק שלכם תחת כנפי. תנסו את זה גם בשגרה, ממליץ בחום. מילה של טאטע.

אה ועזבו רגע חיבוקים, אומר טאטע. בשביל להתחבק צריך להיות בחיים. קצת הזנחתם את הבסיס שהכל נשען עליו: ונשמרתם מאד לנפשותיכם. חיבוק ללא זהירות מצדכם עלול למחוץ למוות.

זהו, לבינתיים.

המשך שבוע טוב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *