[פוסט זה נכתב על ידי נחי אלון כחלק מסדרת פוסטים על התנגדות לא אלימה כנגד המהפכה המשטרית. הפוסטים מלווים את האירועים ואינם מתוכננים מראש. הקליקו כאן לצפייה ברשימת הפוסטים בסדרה.]
מציע: נחי אלון, בסיועם החכם של מובילים רבים במחאה.
אירועי השבעה באוקטובר והמשבר שבעקבותיו מחייבים את המאבק האזרחי להערכת מצב מחודשת ולעדכון התוכניות.
1. השלכותיה של קריסת האתוס הישראלי על המאבק האזרחי
התקפת החמאס הביאה לקריסת אמונות-יסוד שכולנו אחזנו בהן: "ההתיישבות בגבולות היא חומת המגן למדינה, השלטון והצבא יגנו עלינו האזרחים, ואם צריך – יחלצו אותנו, הממשלה נטולת אינטרסים סמויים ושוחרת אך ורק את טובת המדינה, מנהיגינו מוכנים לקחת אחריות על פעולותיהם ועל מחדליהם, והם יודעים מה הם עושים ויש להם כל הכלים הנדרשים".
כשאמונות-יסוד קורסות, קורסת עימן הידיעה לאן הולכים מכאן. לכן, טבעי הדבר שגם בתוכנו מתעוררות דילמות ומחלוקות.
אנו מזהים כיום שתי גישות מרכזיות במחאה:
– צד אחד בתוכנו קורא להשעות לפי שעה את המאבק בשלטון כי "שקט, יורים, ניאבק אחרי הניצחון". במקום זאת עלינו להמשיך את ההתגייסות לשיקום הלאומי ולחתור לאחדות הנדרשת במצבי חירום.
– הגישה המנוגדת קוראת להמשיך ביתר שאת את ההתנגדות הבלתי-מתפשרת לממשלה, שהוכיחה בעליל שאי אפשר לסמוך עליה, ושאינה חדלה מלפלג, להתסיס ולזמום את מזימותיה.
אנו משערים שרבים בציבור בישראל, שרק חלקם איתנו, יעדיפו כיום את גישת "שקט, יורים" ו"תנו לצה"ל לנצח" על פני גישה לעומתית מצידנו. הפעם, יותר מבעבר, עלינו להתייחס להלך הנפש הרווח בציבור ולהתאים את פעולותינו גם אליו.
מסמך זה מציע דרכים להיחלץ מדילמת "או-או" שבין שני הכיוונים, ולהחליפה בגישת-'גם וגם' שמשלבת בין כיוונים שונים במחאה במסגרת-על של מאבק מגוייס.
2. כיווני הפעולה הנחוצים
א. החלפת השלטון כמטרת-העל העדכנית של המאבק. בעבר היו חילוקי דעות באשר למטרה, בקשת שבין בלימת ההפיכה המשטרית להפלת הממשלה. כיום ברור לרבים שאין לממשלה הזו תקנה. המטרה העדכנית המסתמנת היא החלפת הממשלה בבחירות הבאות. כאן, האתגר שלנו הוא איך לומר זאת בבהירות מבלי לקומם עלינו חלקים גדולים של הציבור.
ב. העמקה והרחבה של ההתגייסות לשיקום הלאומי מבלי להעלים את יסוד המאבק. 'אחים לנשק' וארגונים נוספים מילאו בצורה מופלאה חלק מן הואקום השלטוני. ההתגייסות הזו העניקה להם ולנו כוח מוסרי מוערך במדינה כולה, ביחוד בקרב הנפגעים. לנוכח הישגיה נחשפת חדלות-האישים של הממשלה לעין כל, בצורה ששום הפגנת-המונים לא יכולה היתה להשיג. על כן, ההתנדבות היצירתית ומילוי הואקום הממשלתי היא חלק חיוני במחאה, שבאופן פרדוקסלי גם מעצים אותה. זאת ועוד, הניסיון שצברה החברה האזרחית בפרק זה, והמנהיגות שמתפתחת בתוכה, יהיו הבסיס למנהיגות הלאומית בבחירות הבאות. האתגר כאן הוא איך להמשיך את המפעל הזה, מבלי להשכיח את העובדה שהוא מהווה חלק מן המאבק האזרחי, ושעוד נשוב אליו.
ג. המשכת המאבק תוך שינוי המוזיקה שלו: מעבר מהתעמתות להעלאת שאלות קשות.
אירועי השבעה באוקטובר ומלחמת עזה הם במוקד החוויה הלאומית, ולכן עלינו להניח הכל ולהתמקד בהם.
מצד אחד, יש רצון נרחב בציבור "להפסיק להילחם זה בזה, ולהילחם יחד באויב המשותף". מצד שני, רבים אומרים ש"מה שלמדנו מהשבעה באוקטובר הוא הוא שאסור להאמין בעיוורון לאף אחד, וצריך לוודא שמי שמוביל אותנו יודע מה הוא עושה".
ברוח זאת, עלינו להניח לחשבונות העבר ומנושאים שאינם רלבנטיים כרגע, ולהתמקד בהעלאת השאלות הקשות. כך נציב סימני שאלה לגיטימיים על ניהול המלחמה, ונענה בו בזמן על שתי הנטיות בציבור: להימנע מפלגנות, ובו בזמן – להפסיק להאמין בעיוורון למעשי הממשלה.
3. השאלות הקשות להלן הן מרכזיות בימים הללו, ועצם העלאתם מהווה גם ביקורת עקיפה על הממשלה והעומד בראשה
א. האם ההנהגה ותוכניותיה הם לגיטימיות בהתחשב במה שקרה?
ב. האם הממשלה שכשלה בהבנת המצב הנוכחי היא זו המסוגלת לפתור אותו? האם המנהיגות הצבאית שכשלה היא זו שתדע לפתור את המצב? איך מבטיחים שלנגד עינינו לא נולדת קונספציה חדשה? איך נבטיח שמקבלי ההחלטות אינם נגועים בניגוד עניינים?
ג. האם מטרות המלחמה מתיישבות זו עם זו, במיוחד "מיטוט החמאס" לעומת "שחרור החטופים"? (שהרי ביניהן יש מתח מובנה: שחרור החטופים דורש מאמץ בינלאומי ודיפלומטי, בעוד מיטוט החמאס הוא לכאורה בידינו בלבד). האם ניתן להשיג את שתיהן במקביל, ואם לא – מה קודם ומה סדר הביצוע? מה הכיוונים בהן הולכת המנהיגות כדי להשיג את שתי המטרות הללו בו בזמן? מי בני בריתנו לצורך השחרור? מה המחירים שנצטרך לשלם, ומה התרחישים האפשריים לשתי המטרות?
ד. האסטרטגיה לניהול המלחמה וסבירותה. באשר למיטוט, מה התוצאה (endgame) שאליה מנהיגינו שואפים? האם היא מציאותית? אם מטרתנו אינה כיבוש מחודש של עזה, מי יחליף את צה"ל בעזה לאחר שנסיים? אלו צעדים יהיו צבאיים ואילו – דיפלומטיים? מי בני הברית שלנו לדיפלומטיה? איך נבטיח שלא יצמחו כוחות טרור חדשים? איך עלינו להתייחס לאזהרות של האלוף בריק ואחרים? מה הסיכונים שבכניסה קרקעית ומה המחירים הצפויים? מה תנאי היסוד להצלחת 'התמרון הקרקעי'?
ה. מי יהיו הדוברים המתאימים ביותר לשאול ולבקר? ראיונות כמו אלו של יצחק בריק, ראשי מוסד, רמטכלי"ם ושב"כ לשעבר הם יעילים יותר מכל נאום של מי שאינם מומחים. באמצעותם כך אנו מערערים על אמירות הממשלה ומציגים תיזות אחרות, מבלי להתיימר להיות מומחים כיוצא בזה, כך ניעזר גם בדברי הביקורת של הנפגעים ונציגיהם.
4. המשכת המאבק תוך ביקורת על הטיפול הכושל והאטום בנפגעים ובשיקום. התקשורת מלאה בתיאורים חיים של כישלונות השלטון בטיפול הנדרש. גם כאן, תפקידנו הוא לצטט את הנפגעים והתקשורת, שכן הם נשמעים ויעילים יותר מאנשי המחאה.
5. החלפת ההפגנות באירועים דוממים של אבל וזכרון ובצידם סיסמאות כגון "לכו!" או"בגללכם". אירועים כאלו יכולים להיות של יחידים המניפים תמונה של חללים, קבוצות קטנות או הפגנות המוניות, ללא קריאות וללא נאומים. כוחן הוא בדממה. אפשר לערוך אותן בפני בתיהם של חכי"ם ושרים, בכיכרות מרכזיות ובחזית בניני ציבור. כמו כן אפשר ליצור טקסי זכרון ואבל.
6. הכנה מוקדמת של 'נשק יום הדין': הכלים שהשלטון לא יוכל לעמוד בפניהם לאורך זמן: השבתה כללית, שהות מתמשכת של מאות אלפי מוחים כמאהלים באתרים לאומיים כגון סביב הכנסת, שיבוש מסיבי של פעולות הממשלה ומוסדותיה על ידי יחידים וקבוצות קטנות, שביתות רעב ברצף ועוד. עלינו לצבור כבר עכשיו את הכוח הנחוץ ולהכין את האירוע ליום בו יתפוצץ מחדש המאבק האזרחי, עלינו להיות מוכנים לעבור מיידית לשיבוש האולטימטיבי הזה בהודעה קצרה מראש. כיום עוד אין לנו עדיין הכוח לעשות זאת כהלכה, ולכן צריך להכין זאת מראש ולהפעיל באיתות אחד.
7. המערכה על התודעה. לוחמה פסיכולוגית היא כלי מרכזי במלחמות. בתחום זה יריבינו חזקים מאינו, במיוחד משום שמבחינתם אין קושי לשקר או להפעיל בוטים, דברים שאנו לא נעשה. שופרי ראה"מ וערוץ 14 שולטים ביו-טיוב, בטוויטר וברשתות, ותגובותינו הן חלשות יחסית. עלינו לעבור להתקפה ברמה הלאומית בכלים חיוניים אלו, בעזרת מטה מקצועי של טובי המומחים, שישתייך למטה המחאה ויהיה חלק ממנו ועם זאת גוף עצמאי ויעיל.
הגיוון הגדול של כיוונים אלו ודומיהם, יאפשר לכל ארגון לבחור בפעולות שקרובות לליבו ולערכיו. כך נשמור על האוטונומיה החיונית של כל ארגון, מבלי להתפורר לרסיסי-ארגונים שכל אחד פועל כראות עיניו.