אני חולק משרד בשתיל עם שלומית אשרי, יועצת לובי. כל שבוע שלומית עוברת על סדר היום של כל ועדות הכנסת ומסמנת לעצמה ישיבות שיכולות לעניין את שתיל כארגון או ארגונים הנועצים על ידי שתיל.
לפני שבועיים היא הראתה לי את ההודעה על ישיבת ועדת הכלכלה בנושא הצעת חוק הגבלת גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים. הצצתי, ניפנפתי ביד בזילזול ואפילו כתבתי פוסט המגחך על שם החוק.
לא חשבתי שיש סיבה להשקיע דקה בדבר המגוכח הזה.
ואז כתב לי רימון לוי, נשיא איגוד האינטרנט הישראלי, והתחילה המהומה.
אבל מאז הייתי על שפת הים, שם אין אינטרנט והיה לי זמן לחשוב.
אם תסתכלו טוב בנוסח הצעת החוק, תראו שה"נמענים" שלה הם לא גולשי האינטרנט או מפרסמי אתרי האינטרנט אלא החברות לסיפוק גישה לאינטרנט.
אנחנו, משתמשי ומפתחי האינטרנט לא צריכים לדאוג אם החוק הזה יעבור. אלו ספקיות האינטרנט שצריכות לדאוג. חוץ מאשר שחוק מטומטם יתווסף לספר החוקים הישראלי, אין שום משמעות לחוק אם ספקיות האינטרנט לא יפעלו על פי החוק. אז אם זה ככה, למה לא נראה שהן דואגות?
חוץ מאשר השתתפות בישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת בקשר לחוק, לא מצאתי שום פיפס שספקיות האינטרנט הוציאו בקשר אליו.
היו מאז ערב חג וחג אבל גם יום עבודה. גדי שמשון אפילו הופיע בעניין בטלוויזיה.
אבל למה לא אף אחד מספקיות האינטרנט?
אולי הן יודעות משהו שאנחנו לא? אולי יש דברים שהם עושים ברקע, בשקט, במקום לצעוק, כמונו?
אולי יש הסכמה מאחורי הקלעים להעביר את החוק כמה שלבים ולקבור אותו בין קריאה ראשונה לשניה או בין השניה לשלישית?
אולי בסוף הכסף הגדול יעבוד בשקט ויגרום להסרת את הזוועה הזאת מסדר היום?