לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על אירוע סלקציה במועדון ה TLV על בסיס צבע עור של נער.
ביקשתי עזרה בהבאת הסיפור לעיתונות.
נטע דרור (תודה!) קישרה ביני ובין העיתונאית נויה כוכבי מ"העיר" והסיפור פורסם בשבוע שעבר.
אני רק הייתי המתווך בסיפור הזה. לא ממש התאמצתי. קיבלתי אימייל, כתבתי פוסט, דיברתי קצת בטלפון, העברתי אימייל וזהו.
יש אנשים שבשבילם למצוא עיתונאי ולדבר איתו נראה להם משימה כמעט בלתי אפשרית.
בשבילי עיתונאים הם אנשים שרק צריך לדעת איך קוראים להם ולבקש את מספר הטלפון שלהם מהמערכת. אני לא חושב שיש לי מיומנות מיוחדת. אני חושב שמה שאין לי זו התחושה שעיתונאים הם אנשים בלתי מושגים שהסיפור שלי לא מעניין אותם.
יש לי אותה תחושה כשאני משתתף בישיבת ועדה בכנסת. תחושה שיש אנשים שבשבילם לשבת בישיבת ועדה בכנסת הוא משהו שלא נמצא ברשימת הדברים שהם יכולים לעשות.
אחד הדברים שאנחנו עושים בשתיל זה לעזור לפעילים בארגונים להבין שהעיתונות והכנסת ופקידי ממשלה הם לא גופים בלתי מושגים. הם אנשים שאפשר להרים טלפון ולדבר איתם או לכתוב להם.
נשמע פשוט? האבא של הנער שעזרתי לו לדבר עם עיתונאית חשב שזה לא פשוט. ויש עוד הרבה כמוהו.
אני חושב שאולי כתיבת בלוג היא דרך טובה להתגבר על הקושי. מתחילים לכתוב ואז מגלים שיש למישהו עניין לקרוא את מה שיש לך לספר. אז אולי הסיפור שלך יעניין גם עיתונאי?