צ’יק קוריאה ואני

By | 9 בינואר 2009

מאז שהתחלתי לעבוד במוזיאון המדע, כמובן שהתחלתי לקרוא בלוגים על מוזיאונים וטכנולוגיה. אחד הבולטים שבהם הוא Museum 2.0, ואחד הנושאים הפופולאריים בבלוג הזה ובבלוגים קרובים אחרים הוא השתתפות הקהל.

היום פורסם ב Museum 2.0 פוסט אורח מאת אביה של הכותבת. הוא חבר בלהקה Sha Na Na שמספר על האופן שבו הם משתפים את הקהל בהופעות שלהם. הפוסט הזה הזכיר לי סיפור נחמד שקרה לי פעם.

זה היה בסוף שנות השבעים. צ’יק קוריאה, נגן ומלחין הג’אז הענק, הגיע לארץ ואני הייתי בקונצרט שלו בבנייני האומה. סולו פסנתר.

מתי שהוא באמצע הקונצרט הוצב כיסא ליד הפסנתר והוא הזמין מישהו מהקהל שיישב מולו והוא ינגן את הפורטרט שלו. עלה מישהו וצ’יק קוריאה אילתר וניגן מופלא. ואז הוא שאל האם מישהו מהקהל רוצה לנגן את הפורטרט שלו.

היתה שתיקה והרגשתי מתח. האם יעלה איזה אידיוט שיעשה בושות לעצמו ולנו כישראלים?

עלה מישהו, לא הכרתי את השם כמישהו ידוע, וניגן נפלא.

מחיאות הכפיים בסוף הקטע הרימו את הגג של בניני האומה. מחיאות כפיים של מחמאה ושל רווחה על הבושה שנחסכה מאיתנו.

בשיעור הפסנתר הבא שהיה לי בבאר שבע, הציג בפני המורה שלי בני טיש ז”ל, את הבחור שניגן בקונצרט של צ’יק קוריאה. גם בני היה בקונצרט הזה. צ’יק קוריאה הזמין אותם אחרי הקונצרט למלון שלו ונתן לבחור המלצה אישית חמה לקראת לימודיו בג’וליארד.

מישהו אולי מזהה את הבחור מהסיפור שלי? מישהו יכול להגיד לי לאן הגיע בקריירה המוזיקלית שלו?

2 thoughts on “צ’יק קוריאה ואני

  1. ענת

    כל חיי הייתי בשמאל. אבל בעיני יש גבול. והגבול היה כשעזבנו את לבנון, והפגיזו אותי! כן, את ישובי, את ביתי.

    עזבנו את עזה, ומה קרה? האם הפסיקו להפגיז אותנו?

    מה שמפריע לי האשמה כלפי הדינה, האם אנחנו הפסקנו את הרגיעה? אנחנו התנגדנו להמשך?

    מדוע כל כך לא להאמין לממשלה, ולהאמין לאויב?

    מזמינה אתכם לקרא בבלוג שלי, את מכתבו של איתן: בורות או טיפשות

    0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *