יומן מלחמה משדרות

By | 11 בינואר 2009

קיבלתי את הטקסט הזה באחת מקבוצות הדיון שבהן אני חבר. כתבה אותו נעמיקה ציון מהקיבוץ העירוני מגוון בשדרות. אני מפרסם אותו כאן בגלל שראוי לתת לו קול ותפוצה.

יומן מלחמה משדרות
נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת ‘קול אחר’, 8.1.09

“אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים”, התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. “ככל שהמהלומה כבדה יותר – כך מתרחב הלב”. אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שישמע.

לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול “התמונות שמדברות בעד עצמן”. מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?

לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת ‘קול אחר’ משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת ‘קול אחר’ מותקף ע”י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח”כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה”ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד ‘חמאס’, מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: “בנפול אויבך – אל תשמח”. זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו”מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה”ל לסיים את “העבודה”, זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי ‘קול אחר’ מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: “אתם לא חושבים שאתם נאיבים?”איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו”מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית? שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה”ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה”ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה “צודקת”.לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: “עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם”, לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

[email protected]
054-7689181

3 thoughts on “יומן מלחמה משדרות

  1. נתי

    קורע לב.
    אין מילים. שולח הרבה חיזוקים ותמיכה. אנשים כמוך גורמים לי להאמין שיש עוד הרבה תקווה במקום בו אנו חיים.

    0
  2. גורו יאיא

    והשאלה הנשאלת היא, האם בעקבות הקריאות לפטר את יונית לוי מתפקידה כשדרנית בערוץ השני, יהיו גם קריאות לפטר אותך מתפקידך כתושב שדרות.

    0
  3. אלירם

    רע עכשיו בעזה ורע עכשיו גם בשדרות.
    אבל גם לטיעונים כואבים מלב המלחמה צריך להתיחס (בהגינות).

    כמה נקודות:
    1. השקט לא הופר בידי ממשלת ישראל. הירי הכבד החל לפני שצה”ל יצא לפעולה. לא משנה כמה פעמים אומרים שקר, זה לא הופך אותו לאמת.
    וגם אם ממשלת ישראל לא הסכימה (נכנעה?) לתנאי החמאס להמשך הפסקת האש, זה לא מצדיק את האלימות שהם פתחו בה שוב.

    2. אם יש משהו שבאמת מרגיז אותי בטיעונים של מתנגדי המלחמה זו ההתיחסות שלהם לכל מי שתומך בפעולה כאל צמא-דם שאומר אמן אחרי מנהיגי המדינה בעיניים עצומות ורק הם רואים את האור ואת האמת.
    אני חושב שכדי שהפעולה תהיה יעילה, גם כדי להקנות חיים טובים יותר לדורות הבאים של תושבי עזה, צריך להוריד את החמאס עד עפר. אני לא משוכנע שזה יצליח, אבל אני גם לא בטוח שזה יכשל. החמאס מביא את אלקעידה ואיראן כרגע. אין “אופציה גרועה יותר” מהחמאס.

    הסבל בעזה כואב, הרג ילדים הוא נורא, נקודה. להתווכח אם החמאס או ישראל אחראים לכך לא יעזור להם. אבל כשאני מגבש את דעתי (המרוחקת משדרות, אבל הדואגת לגורל המדינה שלי) אני מנסה להביא בחשבון גם שיקולים משמעותיים לא פחות שנוגעים לגורל ישראל.

    מאז ומתמיד נהרגו חיילים ואזרחים במלחמות. זו טרגדיה. אפשר לטעון שאסור להלחם אף פעם בשום פנים ואופן, אם כי לרוב מי שעושה זו הוא מי שיש מי שנלחם בשבילו. אפשר, לעומת זאת, לנסות שלא להלחם ככל שניתן, אבל כשנלחמים, לעשות זאת כמו שצריך ובזהירות המקסימלית.

    8 שנית לא נלחמנו. שום דבר שהתקרב למלחמה. 8 שנים ניסינו לדעתי הכל. באיומים, בפעולות נקודתיות במשא ומתן ובכח.

    צר לי על תושבי עזה שנלכדו בין הפטיש לסדן. הם טעו כשהם הצביעו עבור החמאס (שראה בכך לגיטימציה לתפיסת השלטון בכח) אבל הפעולה הזו אינה ענישה על כך, אלא תגובה לפעולות החמאס.

    אגב, אני גם לא חושב שבשדרות שמחים על עצם ההפצצות בעזה כמו על תגובה ראויה, גם אם מאוחרת, של ישראל לפגיעה בוטה ואלימה בריבונותה. התושבים שמחים על הסיכוי להפסיק את הסיוט המתמשך, בטח לא על הרג ילדים. הדמוניזציה שמשתמעת מהמכתב גרועה לא פחות מהתופעות עליה מתרעמת הכותבת.

    0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *