קיבלתי היום אימייל מפרוייקט "פעולה אחת ביום" שבו הם מודיעים לי שהפעולה הבאה שלהם היא למען הכפר בית סוריכּ.
ההודעה הזאת עשתה לי קווץ' בלב.
ב 2004 הוזמנתי להשתתף בהפגנה בבית סוריכ.
הבאתי את העפיפונים שלי. היתה רוח חזקה. העפתי את העפיפון שבתמונה ואז הוא נפל לקרקע מאחורי אחת הטראסות. משכתי את החוט אלי ולא היה עפיפון בקצה. חשבתי שהחוט נקרע ורצתי למקום אבל העפיפון לא היה שם.
העפיפון הזה היה פרוייקט התפירה המורכב ביותר שלי ואני מאד התרגזתי שלקחו לי אותו.
פניתי למארגן ההפגנה ודרשתי שידאג להחזרת העפיפון.
הוא אמר לי שיטפל בזה. הוא פנה לראש הכפר שנעלב ממעשה כזה שנעשה אצלו. למחרת קיבלתי טלפון שנמצאו שאריות שרופות של העפיפון.
אנחנו רגילים לקרוא (ואולי לכתוב) על מקרים שבהם מנסים לעזור לאנשים, נניח בהפגנות, ואז נתקלים בפגיעה של המשטרה, הצבא או מפגינים מהצד השני. הפגיעות האלה מחזקות את תחושת הצדק שבפעולה.
הסוג השני של הפגיעות, מהצד שמנסים לעזור לו, דובר קצת בזמן האחרון אבל לא הרבה יותר מזה. אני די בטוח שיש עוד מקרים אבל לא מדברים עליהם כי "לא נעים".
ההצדקות והרציונליזציות יכולות לעזור לא לרפות את הידיים במעשה השינוי.
אבל העפיפון שנגנב ממני בבית סוריכ ונשרף שם עדיין חסר לי.
אנשים במצוקה אמיתית הם בדרך כלל אנשים לא נחמדים. אם אתה מסייע לאנשים כאלו כדאי לדעת שדברים כאלו ופחות נעימים יקרו.
הסיפור שארע לך הוא לכאורה פשוט (ומבאס כמובן) – אבל מצליח להעלות הרבה מאוד מחשבות ודילמות.
נתאי: יש בני אדם כפויי טובה, יש חצופים, יש אלימים, ויש כאלו שלצורך השעשוע או היצר לא מזיז להם אם תיפגע (פיזית ונפשית). זה המגוון של בני האדם, וזה קיים גם אצל אנשים שלא נמצאים ב"מצוקה אמיתית".
אני מוצא את הגישה של חנן מאוד כנה – הוא רוצה לעזור לעשות צדק, ולפעול לטובת אנשים במצוקה, אבל כשמישהו פוגע בו אישית – הוא לא ימשיך לעזור לו. זה אמוציונלי וגם סופר-רציונלי גם יחד.
אני רוצה להמשיך לחיות באמונה שיש בני אדם שנמצאים במצוקה אבל לא ינסו לפגוע בי כשאני בא לעזור להם.
[אורן – לא כתבתי שלא אמשיך לעזור. זאת אולי המסקנה האישית שלך.]
אני דווקא מוצאת שהכנות שלך כאן היא מרעננת בנוף הצדקני המקומי.
לפני מספר חודשים, אמרתי לחברים שאין לי עניין להצטרף לאחת מן ההפגנות למען העובדים הזרים וילדיהם, מאחר שעדיין הייתי אכולת זעם והלם מהאינצידנט שתיארתי בפוסט הזה ודי תמכתי בכך שיעיפו את כולם, על טפם וילדיהם, לקיבינימט.
הם הסתכלו בי המומים, כאילו שאני אדם מרושע וחסר לב.
כל מה שהיה חסר שם היה שהם יצדיקו את המעשה ההוא (מישוש גופן של עוברות ושבות, לטובת מי שלא הקליק על הלינק) כתוצר של דיכוי או הדרה, ואז בכלל הייתי מתחרפנת עליהם.
חנן – סליחה על עיוות דבריך.
אכן עפיפון מקסים יצרת
אם אומרים שהיונה היא שמביאה את השלום
אז על אותו משקל, הלוואי והעפיפון הזה הוא שיביא את השלום
זה יהיה קורבן צנוע לעומת הסבל הפלסטיני שנמשך כבר 43 שנה.
Pingback: אמיתי והלוגו, אודי שדיבר עם סמיר הרע"ן – איזו התחלה! « פעולה אחת ביום
אהלן חנן,
לאחרונה דיברתי לא מעט עם אנשים שהיו פעילים בקמפייגן שבמסגרתו התרחש האירוע שתיארת.
קמפייגן מדהים שהיה גם ראשון מסוגו וגם זכה להצלחה מדהימה.
מחמם את הלב לדעת שגם אתה היית מעורב.
אני מבין את כאב הלב. יום אחד נעשה ערימה של כאבי שלב שכולנו סוחבים ונמצא איזה טקס מוצלח בשביל לשלוח אותם לחופשי.
אביב
העפיפון הראשון יישרף ואולי גם העשירי, אבל אם יוזמות כאלו לא יישארו נחלת בודדים כמוך, העפיפון האחד עשר יישאר שלם.